המפגש עם בית הדין הרבני הוא בלתי נמנע לזוגות בהליכי גירושים, היות ולבתי הדין הרבני יש סמכות בלעדית לדון במתן גט ובתשלום הכתובה. עם זאת, המפגש בין העולמות החילוני והחרדי הוא מורכב תמיד, וכאשר מדובר בדיון שקובע את עתידם של בני הזוג, המפגש מורכב אף יותר. החוקים הלא מוכרים על פיהם פועלים בבתי הדין, עולם ההלכה הזר כמעט לגמרי לזוגות חילונים, גורמים לזוגות, ובעיקר לנשים חילוניות, תחושה של חוסר ביטחון ופחד. בשורות הבאות ננסה לפזר את הערפל ולתת הסבר על יחסו של בית הדין הרבני לזוגות חילונים.
ראשית, רבים מהזוגות החילונים העומדים בפני גירושים אינם מודעים לכך שהיחס של בתי הדין הרבניים לזוגות חילונים ולזוגות דתיים יכול להיות שונה, היות שהדיינים מתאימים את פסיקת ההלכה לאורח החיים החילוני. דייני בית הדין מודעים לכך שהעולם החרדי והדתי שונה מהותית מזה החילוני, במיוחד כשמדובר ביחסים בין נשים וגברים, ולכן אישה דתית המגיעה להתגרש בבית הדין הרבני נשפטת לפי אמות מידה שונות מזו החילונית.
במה שונה התנהלות בית הדין הרבני מול זוגות או נשים חילוניות?
ההלכה המקורית גוזרת סנקציות כלכליות על מי שמכשיל את בן הזוג באי קיום תורה ומצוות (הביטוי ההלכתי הוא "עובר על דת משה"), אך בפועל בתי הדין הרבניים אינם משתמשים בסנקציה הזאת כנגד זוגות חילונים. לדוגמה, יש הלכה לפיה אם האישה מכשילה את בעלה בחילול שבת או מאכילתו דבר איסור, הדבר מהווה עילה לגירושים והיא מפסידה את הכתובה. בפועל, אם מדובר באישה חילונית, ההלכה הרווחת היא שאין להטיל סנקציות כלכליות על בני הזוג.
הטענה היא שהעילה לשימוש ב"עובר על דת משה" תקפה רק במקרים שבהם בני זוג שהיו דתיים ואחד מבני הזוג הפסיק להיות דתי, אבל במקרים שבהם כל הזוגיות הושתתה על אי קיום מצוות, אין להשתמש בהלכה זו, וגם במקרה ואחד מבני הזוג רצה להתחזק ולקיים מצוות באופן נקודתי. כך, במקרה שבו בני זוג שלא שמרו על קיום המצוות באופן כללי, אך הבעל רצה שהאישה תטבול במקווה כדי לזכות בפרי בטן והאישה לא הסכימה לטבול במקווה, בכל זאת בית הדין לא קנס את האישה בהפסד כתובתה.
הנימוק הראשון של בית הדין הוא שמהות הקנס אינו עונש על אי קיום תורה ומצוות ואי שמירתם אלא על עצם הפגיעה והמרידה בחיי הנישואין התקינים כפי שסוכמו בין בני הזוג בעת חתונתם, ואם בני הזוג לא שמרו מלכתחילה על כללי ההלכה, אין כאן מרידה בבן הזוג ולא ניתן להטיל קנסות על כך.
הנימוק השני הוא שההלכה נכונה רק במקרה שבן זוג אחד מעודד את השני לעבור על חוקי התורה וגורם לו לחטוא, אבל אם כל נישואיהם הושתתו על אי קיום מצוות ובכל מקרה בן הזוג לא היה שומר על ההלכה, אין מטילים סנקציות כלכליות על כך.
לעומת זוג חילוני, אם אישה דתייה או גבר דתי מפסיקים לשמור הלכה מסוימת, זו יכולה להיות עילה לגירושים ואפשר לאלץ אותם להתגרש ואף להפסיד את הכתובה. גם במקרה של בגידה יחס בית הדין שונה אם מדובר בבני זוג חילונים, המתנהלים על פי קודים חברתיים מסוימים לעומת בני זוג דתיים להם קודים חברתיים אחרים בכל הנוגע ליחסים בין גברים ונשים.
האם בתי הדין הרבניים מתנהלים כמו בית משפט?
בני זוג חילונים מרבים להעלות את השאלה האם בתי הדין הרבניים מתנהלים כמו בית משפט, כי העולם ההלכתי זר להם לגמרי.
בדיני ממונות למשל, קיימים הבדלים משמעותיים בין חוקי מדינת ישראל להלכה היהודית, הן בכללי הפסיקה, הן בדין המהותי והן בדיני הראיות. בדיני משפחה, החוק קובע כי הדינים יהיו כפופים להלכה ("הדין האישי"), ולכן כל העניינים הקשורים למשפחה נדונים על פי ההלכה היהודית. לכן, חשוב לקבל ייצוג בבית הדין הרבני מטוען רבני המכיר היטב את ההלכה.
עם כל זאת, הדיינים בבתי הדין הרבנים כפופים לכללי אתיקה הקבועים בחוק ולכלל חוקי מדינת ישראל. לפני כשנתיים, שלחה הנהלת בתי הדין הרבניים קובץ חיקוקים והנחיות לדיינים, ובמבוא לקובץ סיכם הרב שמעון יעקובי (מנהל בתי הדין) את כפיפותם של דיינים לחוקי מדינת ישראל בכמה משפטים קצרים: "דייני ישראל חייבים בציות לדין התורה. דייני ישראל חייבים בציות לחוקי הכנסת. דיין אינו יכול לפסוק נגד דין תורה. דיין בבתי הדין הרבניים בישראל אינו רשאי לפסוק נגד החוק".
ניתן לומר כי יש הבדלים רבים בין בתי הדין הרבניים לבתי משפט לענייני משפחה, אך ההתנהלות הכללית דומה ברובה להתנהלות בבתי המשפט, ובכל מקרה הם כפופים לחוקי מדינת ישראל, פועלים על פי חוקי מדינת ישראל וכפופים לכללי האתיקה לדיינים.
לסיכום, בתי הדין הרבניים מודעים להבדלים בין עולם ההלכה לעולם החילוני, ובמקרים רבים יודעים איך לגשר על הפער בין שני העולמות, להתאים את פסיקותיהם למקובל בחוקי המדינה ובבתי המשפט בישראל. לכן, גם אם אתם זוג חילוני, אין סיבה לחשוש מהגעה לבית הדין הרבני.
